We Are Currently Wealthy, Fat, Comfortable, and Complacent. We Have a Built-In Allergy

הגנה על שמו הטוב של חשוד בהליכים שלפני הגשת כתב אישום:

ניתוח הדילמהבראי הלכת תורג'מן והצעה להתמודדות עם הבעיה

דב גלעד כהן* **

"Our history will be what we make of it. And if there are any historians about or years from now... and there should be preserved the kinescopes of one week of all three networks... they will there find recorded in black and white, and in color... evidence of decadence, escapism... and insulation from the realities of the world in which we live.

We are currently wealthy, fat, comfortable, and complacent. We have a built-in allergy to unpleasant or disturbing information.

Our mass media reflect this. But unless we get up off our fat surpluses and recognize that television in the main is being used to distract, delude, amuse, and insulate us... then television and those who finance it, those who look at it and those who work at it... may see a totally different picture too late."[1]

הקדמה

מטרתו של מסמך זה להעלות לדיון, נושא רגיש וחשוב מאין-כמוהו: הגנה על שמו הטוב ופרטיותו של חשוד, עצור או כל אדם שמתנהלת נגדו חקירה פלילית על ידי רשות מוסמכת או מעורב בחקירה שכזו, כל זאת –באספקלריה של עידן חדשותי עתיר מידע. במסגרת דיון זה, נצביע על הבעיות הקיימות כיום, הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לפגוע בשמו של כל אדם ששמו נקשר לחקירה פלילית כזו או אחרת והמשימה ה"כמעט"בלתי אפשרית, בהתחשב בכלים הסטטוטוריים הקיימים, להגן בפועל על שמו הטוב של מי שמצא עצמו חלק מהליכים שכאלה.

לבסוף, מצאנו לנכון להציע מנגנון מקורי ופשוט להתמודדות עם הקושי שמעוררת סוגיית פרסום שמות חשודים, טרם הגשת כתב אישום בעניינם.

מעשה שהיה

נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר[2].

דמיינו את המצב הבא:כירורג פלסטימוכרנקלע לסכסוך כספי עם אחת מלקוחותיו, המסרבת לשלם לו את חובה בטענה שמחיריו גבוהים מן המקובל והתוצאה אינה משביעת רצון. זו, בחפשה דרך פשוטה לפתור את הבעיה, מתלוננת בקופתהחולים,באמצעותה הופנתה אל הרופא, על כך שהלה החמיא לה בצורה לא ראויה ואף ליטף את ברכיה וירכיה במהלך ההיוועצות, למרות שביקשה ממנו שיחדול מכך, עד אשר נסה מן החדר. קופתהחולים, שהנהיגה גישתzero tolerance, מעבירה את התלונה ליועץ המשפטי של הקופה. זה, לא מהסס ופונה למשטרה.

הרופא מוזמן לחקירה, נחשד בהטרדה מינית ובביצוע מעשה מגונה, נעצר ומובא בפני שופט לאחר 24 שעות. שם מתבקשת, באופן אוטומטי, הארכת מעצרו ב-5 ימים נוספים לצורך "השלמת חקירה". השופט התורן מאריך את מעצרו ביומיים. הסיפור מעורר את סקרנותם של הכתבים המשפטיים היושבים דרך קבע סמוך לאולם המעצרים, אלה מעבירים למערכת העיתון את הכותרת הבאה – "חשד: מנתח פלסטי ידוע הטריד מינית מטופלת". הכתבה מפרטת את שמו, תמונתו, החשדות נגדו, את קופת החולים איתה הוא עובד ואת דבר הארכת המעצר. יום למחרת, לאחר שגרסתו של החשוד מקבלת תמיכה בבדיקת פוליגרף משטרתית(עליה התעקש סנגורו), הוא משוחרר בתנאים מגבילים ולבסוף –התיק נסגר על ידי פרקליטת המחוז בעילה של העדר אשמה.

עתה נשאל: היש ספק ששמו הטוב של הרופא נפגע?היש ספק שמטופלות יהססו בעתיד מלקבל את שירותיו?היש ספק שפרנסתו נפגעה פגיעה אנושה?היש ספק שאות קין טבועה במצחו ללא קשר לתוצאות החקירה?דומה שהתשובות לשאלות אלה ברורות, אף מבלי לומר זאת.

מציאות של עודף מידע

צאו וראו, בעידן חדשותי עתיר מידע בו אנו חיים כיום,כל עניין ולו הקטן ביותר מקבל ביטוי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, קיימות מאות דוגמאות לידיעות בעניינים דומים אשר פורסמו עם תחילתושל הליך פלילי כזה או אחר.רק לצורך העניין נפרט כמה מן השנה האחרונה:"הסתיימה חקירתו של טופז בחשד לקבלת דבר במרמה" (YNET, 15.2.2006); "ראיות ש-5 החשודים עמדו להתנקש באבוטבול" (YNET, 13.2.2006); "חשד: חילק לאישי ציבור פטור מנהיגה מונעת" (YNET, 13.2.2006)[3].

המציאות מלמדת שפעמים רבות, ידה של הרשות החוקרת בוחשת בעצמה בקלחת העיתונאית. חוקרים ותובעים נהנים מן הבמה בפני כל מיקרופון פתוח, ראשי צח"מ שולחים בפקס הודעות חשודים לעיתונאים, אנשי מפתח בחקירה מדליפים תמלילי האזנות סתר או תיעוד חזותי של חקירות חשודים. מבלי לפגוע במאמציה של העיתונות החוקרת בישראל, על מנת שעיתונאים יחשפו למידע המגוון שהם מפרסמים, נדרש שמקור פנימי יספק להם במרבית המקרים את המידע הנ"ל. בין ממניעים חיוניים לחקירה, בין כתוצאה מאדישות לתוצאות הפרסום ובין מתוך כוונה שלילית. מדוע? כי במרבית המקרים, בשלב המעצר –לפני הגשת כתב אישום –חוקר המשטרה ממלא פיו מים ונסמך על המפלט שבסיווג חומר חקירה כזה או אחר כ"סודי", חומר המובא לעיונו של השופט התורן בלבד. אם כן, כיצד יקבלוהו העיתונאים?

האם בימנו אנו אין "זכותו של הציבור לדעת" הפכה לגושפנקא לזכותו של הציבור לחטט ולפלוש לרשות היחיד?

מהות הבעיה והכלים הקיימים להתמודדות עימה

פגיעה בשמו הטוב של חשוד או אדם אשר שמו נכרך בחקירה פלילית על ידי פרסום שמם והמיוחס להם,עוד לפני שהסתיימה החקירהאו הוגש כתב אישום בעניינם–מולידה תופעות לוואי הרסניות: פגיעה חברתית, פגיעה כלכלית (פרנסה, אפשרות קידום במקום העבודה), פגיעה תדמיתית ופגיעה משפטית (חזקת החפות, הזכות להליך הוגן).

הבעיה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שניכר כי מפרסמים אינם טורחים במרבית המקרים לשוב ולפרסם את דבר הפרכת החשדות נגד אותו אדם, או סגירת התיק נגדו (או במקרה של הגשת כתב אישום –זיכויו).

חיקוקים שונים נוגעים לעניין נשוא מאמר זה.נסקור אותם בקצרה ונראה אם יש בהם כדי לספק פתרון לבעיה האמורה. כך למשל, סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, מקנה לבית המשפט סמכות לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך או"לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998". תכליתו של סעיף זה נעוצה בהסדרת הפן הדיוני של ההליך. לצד שיקול הדעת הכללי של בית המשפט בדבר סגירת הדלתות, נוקט החוק בדיברמתלונןו-נאשם, הווה אומר –לשלב שלאחר הגשת כתב אישום ולא לפניו.לפיכך, לא ניתן להיתלות בסעיף זה לשם הגנה ארוכת טווח על פרטיותו של חשוד.

להבדיל, סעיף 70(ד)לחוק בתי המשפט מקנה סמכות "...לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם.".יודגש כי המילים "או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות אחד מהם" הוספו לסיפא של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט במסגרת תיקון תשס"ג-2002.

חשוד או אדם אחר ששמו נקשר להליך, המבקש להגן על שמו הטוב או פרטיותו, נדרש בהתאם לסעיף 70(ד) להגיש בקשה לבית המשפט מטעמו. נטל השכנוע רובץ על כתפיו של החשוד להוכיח שההליך המתקיים בעניינו, פוגע בו פגיעה חמורה.מאי פגיעה חמורה? מובן שתיבות אלה נועדו להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בכל בקשה המובאת בפניהם ונתייחס לכך בהמשך.אין בו בסעיף זה כדי להקנות הגנה אוטומטית לחשוד התלויה במשקל הראיות שנצברו לחובתו, בנסיבותיו האישיות או בעבירה בה הוא חשוד.בהמשך נראה עד כמה קשה נטל שכנוע זה.

אין הדבר כך כשעסקינן בסעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט, הקובע "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין". סעיף זה נועד בפועל לשרת את הרשות החוקרת ומכוחו רשויות ביטחוניות שונות, מוציאות צווי איסור פרסום חדשים לבקרים. אין סעיף זהמשמש כלי בידי חשוד, שכל עולמו עשוי להיחרב עליו על-לא-עוול-בכפו, כדי להגן על פרטיותו או שמו הטוב. כבר עתה נשאל, מהי ההצדקה לאפליה זו?

והנה, במעין ניסיון לתקן את חוסר השוויון המשווע בין כוחה של הרשות לזכויותיו של הפרט, חוקק סעיף 70(ה1)[4]לחוק בתי המשפט במסגרת תיקון תשס"ג-2003, וזה לשונו: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלוללגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום". יתר הסעיפים הקטנים בסעיף 70(ה1) קובעים כי הזכויות האמורות בסעיף יובאו לידיעתו של חשוד בדרך שתיקבע בתקנות. חלפו שלוש שנים –תקנות אין. מבלי לייחס להעדרן של תקנות משמעות כלשהי, עיננו רואות שוב כי נטל השכנוע רובץ על כתפיו של החשוד לשכנע את בית המשפט כי פרסום שמו עלול לגרום לו נזק חמור. אם לא די בכך, אף אם הוכח נזק, נדרש בית המשפט לאזן בינו ובין העניין הציבורי שבפרסום. הצבת רף כה גבוה הופכת את משימת ההגנה על שמו הטוב של חשוד לקשה, מסובכת ולעיתים בלתי אפשרית.

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מנסה להסדיר בדיעבד את העוול אשר עשוי להיווצר עם פרסום שמו של חשוד, אשר לבסוף החקירה בעניינו לא הבשילה לכדי כתב אישום. סעיף 25א לחוק זה, קובע חובת עדכון בזו הלשון: "פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין... ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה...".נוסחו של הסעיף מעורר בעיה לכשעצמה, שכן –לעיתים ההחלטה על סגירת תיק בעניינו של חשוד עשויה לארוך שנים (ע"ע ח"כ ליברמן). מעבר לכך, אין בסעיף זה כדי לרפא את העוול שנגרם לאותו חשוד. פרסום מתקן בעניין הדוגמא שניתנה בראשיתו של מאמר זה, לעולם לא תנקה את שמו של אותו רופא.

בנקודה זו,נבקש להפנות את תשומת לב הקורא לדברי ההסבר שנאמרו בכנסת[5], במסגרת הדיון בנושא תיקון חוק בתי המשפט (לעיל). שר המשפטים (דאז) יוסי ביילין, אמר את הדברים הבאים בהציגו את התיקון במליאת הכנסת, בישיבתה מיום 19.2.2001: "העילות הנוספות יאפשרו לבית-המשפט להגן במקרים הראויים על פרטיותם ועל שמם הטוב של בעלי הדין, עדים או אנשים אחרים...חשיבות ההגנה על הפרטיות והשם הטוב מתעצמת בעידן של תקשורת המונים, אשר עשויה להגביר במידה רבה את הנזק לפרטיות או לשם הטוב. זאת במיוחד לאור עיגון זכותו של אדם לפרטיות ולכבוד כזכויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (ההדגשות אינו במקור).

היטיב להסביר זאת חבר הכנסת יורי שטרן, במסגרת אותה ישיבהכשהתייחסישירות לשורש הבעיה: "החברה הדמוקרטית חיה בפרדוקסים מסוימים, בסתירות בין זכות הציבור לדעת וזכות המדינה לשמור על סודותיה, בין חופש המידע וצנעת הפרט והפרטיות של כל אחד מאתנו. לכן סוגיות אלה הן סוגיות קשות. אבל אין ספק שהמצב שנוצר אצלנו הוא מצב אבסורדי. גוזרים דינם של אנשים בטרם בית-הדין בכלל התחיל לדון באדם ובמעשיו, אם הוא אשם או לא אשם, ולא מעט פעמים, מי שיצא זכאי על הנייר, בפועל יצא ניזוק קשות. אם כתבו על רופא שהוא הטריד מינית את אחת הפציינטיות שלו, והתברר ששום דבר לא היה ולא נברא, חייו כבר נהרסו, אף אחד לא בא אליו, מפחדים ממנו, מתנערים ממנו, הילדים שלו בבית-הספר סובלים, וכך שורה שלמה של אנשים" (ההדגשות אינן במקור).

פרשת תורג'מן

כל מאן דהו שזכה לפקוד איזו מן הפקולטות למשפטים בישראל התחנך עלעליונותו של עקרון "פומביות הדיון" (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה). אכן, הערכאות השיפוטיות השונות פוסקות חזור ונשנה:פומביות הדיון היא הכלל, איסור הפרסום הוא החריג. כאמור, נטל השכנוע מוטל על המבקש לאסור את הפרסום.

דבריו של השופט חשין בב"ש 5759/04 תורג'מן נגד מדינת ישראל[6]מסכמים בקצרה את גישתו של ביהמ"ש העליון: "וזה דבר ההלכה... הכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעקרון פומביות הדיון, לרבות בדרך של איסור פרסום פסק-דין, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת בית-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק...ועוד חשוב שנדע ונזכור: מדברים אנו בחריגים, ביוצאים מן-הכלל, וכנדרש מכך יש לפרשם על דרך...ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון..." (ההדגשות אינן במקור).

לקיומו של עקרון של עליונות פומביות הדיון ישנם רציונאלים לא מבוטלים, והחשוב שבהם: שקיפות ההליך השיפוטי, שכן צדק צריך להראות ולא רק להיעשות. איש מאיתנו אינו חפץ לחיות במשטר בו הדין יוצא מן הכוח אל הפועל במסדרונות חשוכים ומרתפים עלומים. ההליך השיפוטי מטבעו עובר ביקורת במכבש הקהילה המשפטית ודעת הקהל. ביקורת זו לעיתים מבשילה להלכות וחידושים משפטיים הכרחיים. זהו סינרגיזם חיוני להתעצבות המשפט והחברה.

אלאכאן עולה לדיון השאלה המרכזית: האם פרסום שמו של אדם אשר מתנהלת נגדו חקירה פלילית באופן ישיר או שהוא מעורב בחקירה שכזו ואשר טרם הוגש נגדו או בעניינו כתב אישום–הינו תולדה מתבקשת ולגיטימית לעקרון פומביות הדיון?האם פרסום זה תורם במאומה לסינרגיזם האמור בין החברה למשפט, או שמא נאמר יש בו יותר כדי לתרום לדקדנס החברתי? מה הוא האיזון הראוי בין חופש ועידוד הפרסום, לבין זכותם של נחקרים וחשודים אשר טרם הוגש נגדם כתב אישום –לאנונימיות, פרטיות ולשם טוב?

ראוי לעיין בעמדתה המרתקת (אם כי גורפת)של האגודה לזכויות האזרח[7]בעניין זה. עמדתה של האגודה היא שככלל יש לאסור פרסום שמו או כל פרט מזהה אחר של חשוד, שלא בהסכמתו. החריג לכך הוא מתן שיקול דעת לבית המשפט לפרסם את שמו החשוד "אם קיים אינטרס ציבורי מיוחד, כגון הצורך בקידום החקירה, תפקידו של החשוד או טיבה ונסיבותיה של העבירה המיוחסת לחשוד".את עמדתה זו, תומכת האגודה בכך ששלב החקירה הינו השלב ההתחלתי במסגרת ההליך הפלילי, "כדי לפתוח בחקירה נגד אדם, די ברמה ראייתית נמוכה למדי של חשד סביר לביצוע מעשה עבירה (כאשר המשטרה אינה מקפידה, לעיתים אף על עמידה בדרישה זו)".דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח הסטטיסטיקה הכלולה בנייר העמדה של האגודה: על פי נתוני המשטרה המתייחסים לשנים 1993-1994, רק כ-25% מהחשודים אשר נעצרו, הועמדו לדין, בסופו של דבר.אך כמאמר המדרש, את החץ שנורה אין להשיב. מסקנתה של האגודה היא כי קו פרשת המים יהא בהגשת כתב האישום, או אז –יותר פרסום שמו של הנאשם, בכפוף לזכותו לעתור ולשכנע את בית המשפט לאסור הפרסום בעניינו.

הצעת תיקון 30 לחוק בתי המשפט (תשס"א-2001),הינה, בין היתר, תולדה של עמדה מעין זו, כפי שהשתכללה בועדת וינוגרד (2000) שנתמנתה לשם מציאות פתרון לבעיה הנעוצה במתח שבין עקרון פומביות הדיון לבין זכותו של חשוד לשם טוב ולפרטיות.בהצעה, עמד על הפרק תיקון סעיף 70(ה)לחוק. וכך הוצע: "בית משפט יאסור פרסום שמו של חשוד וכל פרט שיש בו כדי לזהותו, כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום", אלא אם מתקיים אחד מאלה: "החשוד ביקש להתיר את הפרסום" או "נשיא בית המשפט המוסמך לדון בעבירה המיוחסת לחשוד, הורה להתיר את הפרסום מטעמים של טובת הציבור שירשמו". יובהר כי נוסח "קיצוני" זה לא התקבל לבסוף, אך מבטא מודעות גוברת לבעייתיות הנעוצה בפרסום שמם של חשודים אשר טרם הוגש נגדם כתב אישום.

נוסיף אנו ונאמר שהגשת כתב אישום נסמכת, דרך כלל, על תשתית ראייתית מבוססת אשר יכולה להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. וכמאמר השופטת ארבל בבש"פ 2484/05 דוד פרי נ' מדינת ישראל[8]: "ויכול שיהיה אף מי שיאמר שבמקרה בו עסקינן בנאשם,עצם הגשת כתב האישום נגדו מעידה על קיומן של ראיות לכאורה אשר נבחנו על ידי רשויות התביעה עובר להגשת כתב האישום". אין השלב שלאחר הגשת כתב אישום דומה לשלב שלפני הגשתו שכן המדובר בשלב התחלתי בו בית המשפט טרם עיין בחומר החקירה ועדים לא באו בפניו. בשלב זה די בתשתית ראייתית ל"חשד סביר", קרי די בכך שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה במידת סבירות ראויה המצדיקה כי תינתן לרשויות האכיפה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. הואיל ומדובר רק בחשד המצריך חקירה הרי שאין לצפות שיהא בכוחה של תשתית ראייתית רעועה זו,המקימה את החשד,כדי לשכלל זכות ציבורית כללית "לדעת"אודותיה לפרטי פרטים.

אם כן, ניכר כי המחוקק הפנים את המציאות החדשה, זו הבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר לתיקון חוק בתי המשפט. בעבר,היו מתעדכנים אזרחי ישראל באמצעות מגוון מצומצם של כלי תקשורת אשר היו מפעילים שיקול דעת רחב לפני כל פרסום ומסננים תכנים לצורך התמקדות בעיקר (או במילים אחרות: אייטמים חדשותיים מהותיים ולא "צהובים"), אלא שהיום –בעיקר משום שעלויות ההוצאה לאור פחתו לאין שיעור תודות לרשת האינטרנט והיקפי התפוצה למנויים, הרי שידיעה חדשותית, אזוטרית ככל שתהא, עשויה בסבירות גבוהה להתפרסם ולעורר תגובות רבות(ע"ע חלון המבזקים באתרי אינטרנט מובילים). זאת, לאו דווקא משום העניין הגלום בידיעה, אלא גם מתן סיפוקלאובססיביות הישראלית להיות מעודכנים בזמן אמת על כל דבר, בין שהוא בעל עניין מהותי ובין שהוא מספק יצר רכילאי-צהוב.

בעניין זה נבקש ליתן דגש לשני מסרים שונים היוצאים מביהמ"ש העליון בפרשת תורג'מן. מקום אחד, מבחין כך: "ולעניין זה יש להבחין הבחן היטב בין פרסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פרסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המשמר... ניתן לטעון, ובעוצמה לא-מעטה, כי במקצת המקרים יכריע השיקול-שכנגד דווקא, אותו שיקול של "נזק חמור" לחשוד. ואין צורך בדמיון מפליג כדי לצייר מקרה שבו יוכפש שמו של מועמד על-לא-עוול בכפו, ונזק שייגרם לו מפרסום לא יהא ניתן לתיקון".בה בעת ביהמ"ש העליון קובע כך: "חזקה חלוטה היא – שמא נאמר: אקסיומה היא – שלציבור יש עניין בפרסום הליכי בית-המשפט – הליכי בית-המשפט עצמם הם "עניין ציבורי" – ועניין זה מתקיים ופעיל בכל הליך" (ההדגשות אינן במקור).

הנה כי כן,על אף הקלות הרבה להוביל מידע (מבוסס או ספקולטיבי) למאות אלפי צרכנים בלחיצת כפתור פשוטה, הכף עודנה נוטה לטובת פומביות הדיון, לדידו של ביהמ"ש העליון. הכרה זו אמנם יצרה כלים נוספים שנועדו לסייע לבית המשפט להתמודד עם המתח שבין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות, אך בל נשכח: עליונותו של עקרון פומביות הדיון מספקת לכלי התקשורת יתרון עצום בהיבחן השאלה האם זכותו של אדם לשם טוב עדיפה מן העניין הציבורי ששמו נקשר אליו.

האם בית המשפט שוקל ברצינות יתרה את תרבות הפנאי הרכילאית ההולכת ותפוסת תאוצה בעולם ובישראל? תרבות של ידוענים? אייטמים חדשותיים חסרי תוכן של ממש? הצורך לפלוש זה לתחומו של זה? תוכניות "ריאליטי" למיניהן? ולא נעלמה מעיננו גם המלחמה הבלתי פוסקת בין כלי התקשורת השונים לפרסם "סקופים" אשר ימשכו את קהל הקוראים לפתחם. התחושה המתקבלת היא שיש בהתבטאות זו של בית המשפט העליון בפרשת תורג'מן יותר כדי לצאת ידי חובה מאשר להתמודד עם תופעת ה"פרסום-כל". באופן טבעי, בית המשפט מעוניין לשמור על עמימות-שיפוטית על מנת לדון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבותיו.

רשימת השיקולים אותן מונה בית המשפט העליון בפרשת תורג'מן, אשר יבואו במניין שיקוליו של השופט הדן בבקשה לאסור פרסום שמו של חשוד, יוצרים רף כה גבוה שלעיתים קשה לעוברו ולעיתים מסרבלים הדיון ומצריכים את הערכאה הדנה בכך, לעשות את שאינה ששה לעשות כלל–והוא, לבחון את עוצמתן של הראיות אשר דרך כלל חסויות ואינן ניתנות לעיון על ידי החשוד או סנגורו: "...אישיותו של החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו ועוד... ואולם נאמנים לדבר-החוק לא נביא במניין שיקולינו אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור"... מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר... אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים... אם יש לו ילדים קטנים... עברו של החשוד... סוג העבירה וחומרתה... משקל לראיות שנאספו אל תיק המשטרה... מקצתם של שיקולים אלה יבואו במניין לא רק לעת בחינתה של חומרת הנזק אלא גם לעת שיפוט בהתמודדות בין האינטרסים המושכים לצדדים."

ואם לא די בכך, יש לפרט כיצד מתייחס בית המשפט העליון בפרשת תורג'מן לסעיף 70(ה1)(1): "כנדרש מכך, הנטל על שכמו של החשוד מוטל הוא לשכנע את בית-המשפט כי חרף מעלתו ועוצמתו של אינטרס חופש הביטוי בנסיבות כנסיבות עניינו-שלו אין זה ראוי כי שמו יפורסם ברבים. בידענו מה עוצמה נודעת לאינטרס חופש הביטוי, נוסיף ונדע כי נטל זה המוטל על חשוד נטל שאינו קל הוא כלל ועיקר. אותו "נזק חמור" העלול להיגרם לחשוד אם שמו יפורסם ברבים חייב שיהיה – למצער – כעוצמתו וכמשקלו של חופש הביטוי, ועוד רב מכך, אם בכוונתו להכריע את הכף" (ההדגשות אינן במקור).

הלכה למעשה, מתקיים חוסר שוויון מובהק בין הפרט לבין המדינה. לרשות החוקרת ישנו כלי עוצמתי לאיסור פרסום –סעיף 70(ה)לחוק בתי המשפט. הבקשות נידונות במעמד צד אחד, ללא נימוקים מיוחדים. מעטים הם שופטי ישראל אשר ידחו בקשה לאיסור פרסום מטעמים של פגיעה בחקירה. משכך, גם הביקורת על הליכים מעין אלה כמעט ואינה נשמעת. "בטחון", "סיכול חקירה" וכדומה הן מילות קסם הנשמעות תדיר במסדרונות בתי המשפט. אם כך, טובת החקירה היא חריג לעקרון פומביות הדיון המתקבל יום יום בצורה כמעט אוטומטית בבתי המשפט. מאידך, כשהפרט החשוד או המעורב מבקש מבית המשפט שלא לפרסם את שמו –כאן הוא ניצב, כפי שקובע ביהמ"ש העליון, בפני נטל כבד מאד. הכף נוטה לרעתו ועליו לעשות דרך ארוכה ולעיתים בלתי אפשרית כדי לשכנע את בית המשפט בצדקת דבריו. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף כאשר מן העבר השני ניצבים גם בא-כוחו של כלי התקשורת המבקשים להתיר את הפרסום.

האם הדעת יכולה לסבול חוסר שוויון קיצוני כל כך? מדוע טובת החקירה עדיפה על פני שמם הטוב של חשודים?

מנגנון תלוי עבירה –פתרון ביניים ראוי

ברי כי כל פרסום באשר הוא,פוגע בשמו הטוב של החשוד, בטרם הגשת כתב אישום. כאמור, הבאת מיני ראיות להוכחת אותן נסיבות אותן מציין כבוד השופט חשין כי תיבחנה בכל מקרה ומקרה –עשויה לסרבל את ההליך המשפטי ולהעמיס על בית המשפט (ולעיתים לסכל את איסור הפרסום ולייתר אותו). מצד שני, בפועל –אין זה ראוי, במדינה דמוקרטית מודרנית, ליצור מנגנון צנזוריאלי נוקשה אשר ישמוט את הקרקע תחת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. "מלחמות נפילים" ניתצו סביב סוגיה זו, מציין ביהמ"ש העליון בפרשת תורג'מן. ועדות ממלכתיות קמו ובחנו מקרים דומים, שופטים חלקו זה על זה, פרקליטים מלומדים השחיזו לשונותיהם בטיעונים שונים בעד ונגד, אך פתרון אין.

בדרך להצעתנו נזכיר בקצרה את הרציונאלים שאנו מעוניינים להביא לידי ביטוי במסגרת פתרון כלשהו: פומביות הדיון ושקיפות ההליך המשפטי; מניעת סיכול חקירה; זכות הציבור לדעת; חופש הביטוי; הזכות לשם טוב; הזכות לפרטיות; חזקת החפות; הזכות להליך הוגן ללא משוא פנים או חריצת דין מוקדמת.

איזה פתרון ביניים ראוי עשוי לשקלל את כלל האינטרסים לעיל?

הצעתנו פשוטה והיא לשכלל ולאמץ מנגנון שהוא תלוי-עבירה. קרי, גיבוש רשימת עבירות בהן "חזקה" שהפרסום יפגע פגיעה חמורה בחשוד, שטרם הוגש בעניינו כתב אישום. או אז יהא על הרשות החוקרת או המבקש להתיר את הפרסום להוכיח את אחד התנאים הבאים: (1) הרשות החוקרת תידרש להוכיח העדר פגיעה בחשוד או שהפרסום חיוני להמשך ביצועה היעיל של החקירה ושהפגיעההמתבקשת הינה מידתית; (2) גוף מפרסם יידרש להוכיח העדר פגיעה בחשוד או עניין ציבורי מובהק בפרשה,המצדיק את פרסום שמו של החשוד[9] או כי החשוד הורשע בעבר בעבירה דומה.

אנו סבורים כי ישנו מדרג חומרה הגיוני וברור בין עבירות. מעמדה של עבירת תקיפה סתם אינו כמעמדה של עבירת אינוס. כמו גם שעבירת איכות סביבה אינה דומה לשוחד או קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. משכך, הסקנו שעבירות העשויות להטיל אות קין במצחם של חשודים, אף אם בסופו של דבר החשדות נגדם לא הבשילו לכתב אישום, הן בעיקר: עבירות כלפי חיי אדם (למעט גרם מוות ברשלנות); עבירות מין (לרבות הטרדה מינית); עבירות כלפי המוסר; עבירות נגד בטחון המדינה.רשימה ראשונית, הטעונה דיון מעמיק, מצויה בנספח למאמר זה.

מן העבר השני תעמוד קשת רחבה ביותר של עבירות אשר יחול עליה ההסדר הקיים היום, משמע: הנטל להוכיח כי תיגרם פגיעה חמורה לשמו הטוב או פרטיותו של החשוד, יוותר כפי שהוא, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בכלל ובפרשת תורג'מן בפרט.

בשים לב שהאיסור יהא תקף אך ורק כלפי שם ופרטים מזהים ולא פרטי הפרשה באופן כללי, מתקבל איזון ראוי בין זכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות, לבין זכותו של הציבור לדעת, חופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון.אלהיבואו על סיפוקם עם הגשתו של כתב אישום או החלטה על סגירתו של התיק.בנוסף, ייחודו של פתרון זה הוא בכך שהוא אינו פרסונאלי, אלא תלוי עבירה –כך שלא יטען כי הוא מפלה מגזרים ואוכלוסיות שונות לרעה.

אנו סבורים שמנגנון זה משלב בתוכו שני אלמנטים מנוגדים, בצורה מאוזנת: מחד, את הצורך הקריטי שבהגנה על שמם הטוב של פרטים אשר על-לא-עוול-בכפם נקלעו למערבולת היונקת של ההליך הפלילי, מאידך, את השאיפה לאלפגוע יתר על המידה בעקרון הפומביות הדיון –שכן הוא מוגבל לרשימה מצומצמת של עבירות אשר תבוא בתוספת לחוק בתי המשפט (על דרך ההפניה לחיקוקים עונשיים). נוסיף ונדגיש פעם נוספת, מנגנון זה הינו מוגבל מטבעו. יוגש כתב אישום –יותר הפרסום, אך תיוותר זכותו הקיימת של נאשם לבקש לאסור את הפרסום בעניינו. לא יוגש כתב אישום –אזי יוכל החשוד לשוב למעגל החברתי, ללא אות קין טבועה במצחו.

נספח א'

ניתוח השוואתי קצר בין חיקוקים שונים

בטבלה הבאה ישנו ניתוח השוואתי קצר בין הכלים הסטטוטוריים השונים שנועדו לאסור פרסום, מטעמים שונים:

סעיף חוק / הערה
סעיף 68(ב)
חוק בתי המשפט / טעון בקשה, נטל השכנוע מוטל על מי שמבקש לסגור הדלתות. אין נפקה מינה שהפרסום ייאסר לאחר הדיון;
סעיף 68(ב)(5)
חוק בתי המשפט / סעיף ספציפי הנוגע להטרדה מינית;
סעיף 70(ד)
חוק בתי המשפט / טעון בקשה. יש לשכנע כי פרסום יפגע "פגיעה חמורה" בפרטיות;
סעיף 70(ה)
חוק בתי המשפט / סעיף שנועד לסייע לרשות החוקרת ולמנוע סיכול חקירה פלילית;
סעיף 70(ה1)(1)
חוק בתי המשפט / סעיף חדש יחסית.
מאזן הנוחות נוטה לטובת ה"עניין הציבורי" על פני זכותו של החשוד לשם טוב. נראה שעליו לשכנע את בית המשפט בדבר.
סעיף 70(ה1)(2)
חוק בתי המשפט / טרם הותקנו תקנות בעניין.
האם חשודים מיודעים בדבר זכותם??
סעיף 25א(א)
חוק איסור לשון הרע[10] / אינו אוסר מלכתחילה את הפרסום, אלא מספק סעד חוקי לדרוש מן המפרסם תיקון.

נספח ב'

עבירות שחזקה עליהן שהן פוגעות בחשוד פגיעה חמורה

חוק העונשין:

176. ריבוי נישואין

199. סרסרות למעשי זנות

201. הבאת אדם לידי מעשה זנות

202. הבאת אדם לידי עיסוק בזנות

214. פרסום והצגת תועבה

220. החזקת מזון לא נקי

298. הריגה

300. רצח

303. המתת תינוק

305. ניסיון לרצח

322. אחריות לחסרי ישע

345. אינוס

347. מעשה סדום

347א. יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל

348. מעשה מגונה

349. מעשה מגונה בפומבי

351. עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע

374א. חטיפה לשם מטרות סחר בבני אדם

382(ב), 382(ג) תקיפות בנסיבות מחמירות

חוק למניעת הטרדה מינית:

3. הטרדה מינית והתנכלות

1

©כל הזכויות שמורות.

* עורך דין, חבר הועדה להגנת הפרטיות שליד ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין.

** תודות לחבריי עורכי הדין מוריס רז-מולינה ועו"ד יוסי מרקוביץ', שעזרתם לא תסולא בפז.

[1]“Good Night and Good Luck” Warner Bros. 2005.

[2]מדרש שוחר טוב.

[3]אף לא אחת מן הפרשיות הנ"ל הובילה להגשת כתב אישום, נכון לכתיבת שורות אלה.

[4]סעיף 325 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 תוקן באופן זהה.

[5]הדברים לקוחים מתוך אתר האינטרנט של כנסת ישראל, בכתובת:

[6]ב"ש 5759/04 גבריאל תורג'מן נגד מדינת ישראל, אתר נבו; להבהיר: בפרשת תורג'מן, נעתר בית משפט השלום לבקשת הרשות החוקרת ליתן צו איסור פרסום. לאחר מכן, עתרה הרשות החוקרת לביטול הצו,על מנת לעודד מתלוננות פוטנציאליות נוספות להגיש תלונה נגד העורר. הנ"ל ערר לבית המשפט המחוזי ועררו נדחה. מכאן הערר לבית המשפט העליון.

[7]גילוי דעת מטעם האגודה לזכויות האזרח, כפי שהוגש ביום 31.5.1999 לוועדה לבחינת פרסומים מחקירות (רינת קיטאי); מקור: ראו גם הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - פרסום שם חשוד), התשס"ז-2006, מן העת האחרונה.

[8]בש"פ 2484/05 דוד פרי נ' מדינת ישראל, אתר נבו.

[9]ראו גם:בש (ת"א) 90083/06 חדשות 10 בע"מ נגד מדינת ישראל, אתר נבו.

[10]ראו תא (ת"א) 48982/04 אלי לוק נגד עיתון ידיעות אחרונות בע"מ.