תקצירי הרצאות לכנס סקס אחר 08
Douglas Crimp, Fanny Knapp Allen Professor of Art History, University of Rochester
Action around the Edges
“Action around the Edges” is drawn from a memoir-in-progress of my first ten years in New York City, 1967-1977. 1977 is the year of the Pictures exhibition that I organized for Artists Space, which is the work for which I first became known, so I’m calling my memoir Before Pictures. I’m weaving together the two worlds that were most important in my life-the post-Stonewall world of gay liberation and developments in the art world that came to be associated with postmodernism. I want to show these worlds as I experienced them-as sometimes overlapping, sometimes mutually exclusive. It was a time of enormous ferment and transformation-of the city, of art, of gay sexual culture. I combine personal stories and research, anecdotes and criticism, the past and the present. These things are meant to be mutually informing and in some sense also mutually de-forming, to unsettle the ways in which their usually separate discourses understand them. This portion, “Action around the Edges,” is about the proximity and simultaneity of artistic and sexual experimentation in the declining industrial spaces of Manhattan in the early-to-mid-1970s. It recounts my move from Greenwich Village to TriBeCa-from the gay scene to the art scene-along with descriptions of the beginnings of performance art, disco, art installations on the decaying Hudson River piers, and photographs of gay cruising spaces by Peter Hujar and Alvin Baltrop. The central images of the concurrence of artistic and sexual experiments are Baltrop’s pictures of gay cruising in Day’s End, Gordon Matta-Clark’s famous transformation of Pier 52 into what he called “an indoor water park.”
דבי כהן, החוג לאנגלית ולימודים אמריקניים
Turning the Literary Love Triangle on Its Side
In the chapter "Gender Asymmetry and Erotic Triangles" in Between Men: English Literature and Male Homosocial Desire. Sedgwick proposes that in the erotic triangle the erotic rivalry is the bond that links the two rivals is as intense and potent as the bond that links either of the rivals to the love object. "The bond between the rivals is even a stronger a determinant of their actions than anything in the bond between anything in the bond between either of the lovers and the beloved." (Between Men 21) In my paper I explore love triangles in which a man and a woman are competing for the affections of a woman, specifically The House of Mirth by Edith Wharton. According to Sedgwick's theory of love triangles, Gerty's competition with Lily for the love of Selden is in fact a way of expressing her love for Lily herself, turning the triangle on its side and making the true apex of the triangle Lily herself. Reading the scene book through the lense of Sedgewick's love triangle we can understand that Gerty's true object of affection is Lily Bart.
אילאיל קופלר, התכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל-אביב
אני רואָה אותה בדרך לגימנסיה: קריאה בספרות נעורים לסבית.
בהרצאה זו אדון באפשרות המהפכנית לכינון זהות לסבית הגלומה בספרי נערות בעלי תמות לסביות. ספרים אלו מגוללים לרוב סיפור התאהבות לסבי בגילאי התיכון, כאשר סגנון הכתיבה ואפיוניה מותאמים לקהל יעד של קוראות בגיל הנעורים. אציע כי זהו ז'אנר חשוב במיוחד שיכול לאפשר התבוננות רדיקלית ורפלקסיבית בנערות במצב לימינלי של חיים בתוך עולם ההטרוסקסואליות הכפויה לצד כינון מתמשך של אלטרנטיבת חיים לסבית או קווירית. לעומת כניסתם ההולכת וגוברת של ייצוגים לסביים של נערות ובוגרות לעולם המדיה הויזואלית, נראה כי ספרות נעורים לסבית כמעט אינה קיימת. בשפה האנגלית ישנם רק כמה עשרות ספרים המשתייכים לז'אנר זה, ובעברית קיים כיום רק ספר נעורים לסבי אחד. לטענתי, נוצר מתח, בין הצורך של נערות לסביות לכינון זהות על ידי קריאת טקסטים לבין מיעוט הייצוגים הקיים בפועל.
הרצאתי תתמקד בספרה של עמי גדליה: "נעמת לי מאוד" ובספרה של ננסי גרדן: "Annie on My Mind". אבקש לדון בתמות מרכזיות בספרים אלו, ולתהות על קנקנם הקווירי: האם עלילת ספרים אלו מציעה אלטרנטיבה או שמא משעתקת מודלים פטריארכליים והטרונורמטיביים קיימים לצד מישטור הגוף הלסבי הצעיר? בהרצאתי, אתחקה אחר אופי האהבה, האלטרנטיבה שהיא מציעה לאהבה ההגמונית, אופיה המורד האפשרי והמחירים החברתיים הנלווים אליה. בנוסף, אדון בתמה נוספת והיא כינון מיניות ופרקטיקות מיניות בהשוואה לציפיות ז'אנר ספרי הנערות, בהם, בדרך כלל, המיניות מוצגת כחד גונית ונורמטיבית. אבחן את האפשרות לכינון פרקטיקה מינית לסבית בספרות הנעורים, תוך הדגשת דואליות המרד והקבלה של הנרטיב ההגמוני של הסדר החברתי המיני המקובל, הוא נרטיב "הפעם הראשונה".
ספרי נערות לסביות יכולים לאפשר לקוראת אותן כינון זהות מתנגדת לתהליך הסוציאליזציה המקובל בספרי נערות המשעתקים ומבנים סדרי עולם פטריארכלים והטרוסקסואליים. הבניית המציאות המתאפשרת תוך קריאת הספרים מהווה אלטרנטיבה לסיפור החיים ההגמוני המתבקש מהנערה. אך עקב חוסר נגישות לספרים אלו בישראל ומספרם הדל גם בשפה האנגלית, אנו נאלצות לכתוב או לדמיין עבור עצמינו את ספרות הנעורים שאינה קיימת. על כן, הרצאתי תשלב קטעים מפרספקטיבה אישית המתמודדים עם נסיון לכינון זהות לסבית סובייקטיבית בעולם חסר ייצוגים טקסטואליים, תוך יצירת ייצוגים חדשים על ידי כתיבת העצמי.
בהרצאתי אתייחס למחקרה של שרי אינס, אשר סוקרת ספרות הומולסבית לילדים ולנוער, לדיונה של בוני צימרמן בדבר סיפור ההתבגרות הלסבי, לכתיבתה של אדריאן ריץ' בדבר ההטרוסקסואליות הכפוייה וכן לכתיבתה של לוס איריגארי, המאפשרת התבוננות לעבר הצעת המיניות הרדיקלית המוגשת לנו בספרים אלו. כמו כן, אתייחס להגותה של ג'ודית באטלר על מנת לבחון הצעות טקסטואליות המתריסות כנגד כינון נורמטיבי של מיניות, מגדר ותפקידי מגדר בתוך שיח אהבת הנעורים.
ארנה רז, המסלול האקדמי, המכללה למנהל
“One of those” ייצוג ההומוסקסואלים ברומן האנגלי של שנות החמישים של המאה העשרים
שנות החמישים של המאה העשרים בבריטניה היו עשור של צמיחה שלאחר מלחמת העולם השנייה ושינויים חברתיים ודמוגרפים רבים,יחד עם זאת המלחמה הקרה הייתה בעיצומה. לאחר שנים של סובלנות כלפי ההומוסקסואלים, שהיו עדיין מחוץ לחוק, הם נתפשו לפתע כאיום פוליטי ורבים מהם, בעיקר אינטלקטואלים ואמנים, נרדפו ונאסרו.
ברומנים של הסופרת הבריטית ברברה פים 1913—80)) מרובות דמויות הגברים ההומוסקסואלים וגם כאלו אשר מיניותם מוטלת בספק. רובם סובבים את הכנסייה האנגלו-קתולית , פלג של הכנסייה האנגליקנית שלה קשר היסטורי חברתי עם התרבות ההומוסקסואלית באנגליה.
בגלל האקלים הפוליטי בוחרת פים לתאר דמויות אלו בקודים אשר היו ברורים לקהל קוראיה המקורי והיום חמישים שנה מאוחר זקוקים להבהרה. כמו כן היא משתמשת בסטריאוטיפים וקלישאות שהיו נהוגים בתקופתה (ראה אלן סינפילד 1989).
מאמר זה יעסוק בפענוח הקודים לפי מקורות ראשוניים משנות החמישים, ויטען שאין בתיאורים אלו משום גינוי או שיפוט מוסרי. להפך, בתקופה בה נרדפו ההומוסקסואלים והוצגו מעל לכל במה אפשרית כסכנה, פים מציגה אותם בצורה ואת אורח חייהם כבחירה לגיטימית, ומעוררת אהדה.
הילה כהן, החוג לספרות עברית, האוניברסיטה העברית
"מתגלגל בעולם הרחב בחור צעיר-זקן ובפינת נשמתו מקננת ילדה קטנה": קריאה קווירית בשירת דוד פוגל
ספר שיריו הראשון של דוד פוגל, "לפני השער האפל", שהתפרסם לראשונה בשנת 1923, היה חריג בנוף השירה העברית של זמנו. בשונה מרבים מבני דורו, פוגל בחר להתרחק מן העיסוק הפואטי בלאומיות, בזהות הקולקטיבית ובסוגיות המרכזיות שעמדו במרכז השיח הפואטי באותה תקופה. ובכך, כפי שטען אהרון קומם,"... פוגל פוגע בלב-ליבו של הניחום והסעד האנושי: בתחושת השייכות. כל זיקה – ללאום, לתרבות, למולדת איננה קיימת."[1]
הפירוק והבחינה של תחושת השייכות המובנת מאליה מאפיינת גם את יחסו של פוגל לזהות המגדרית שלו. פגיס ומירון ציינו כי כותרת ספרו של פוגל "לפני השער האפל", מסמלת את העמידה מול המוות, כתימה מרכזית סביבה מתארגן הקובץ. בהרצאה זו, אבקש לבחון את העמידה מול השער האפל כחקירה של צדדיה הקווירים של העצמיות והמיניות, הכלואה בתוך הגוף הממוגדר. מושג החזרתיות של ג'ודית באטלר, והזיקה שלו לכינון הזהות העצמית והמגדרית, ישמשו אותי על מנת לדון בגילויים הגבריים והנשיים של הנפש כפי שהיא מעוצבת בשיריו של פוגל.
על מנת לבודד את המרכיב הנשי והגברי בזהות, פוגל יצר בספר שתי חטיבות שירים נפרדות שכל אחת מהן נמסרת על ידי פרסונה אחרת של דובר/ת: האחת נשית והשנייה גברית. עם זאת, הגבולות בין שתי הפרסונות מעורערים תדיר דרך שימוש בחזרות המסמנות את השירים כתוצרים של נפש אחת, המחפשת את ביטויה בעולם דרך השתכנותה בכל פעם בגוף אחר. נראה לי כי הסובייקט הפוגלי מתגבש ומתמוסס ללא הרף בנסיונותיו לתת ביטוי של "גוף" לנפש התועה. ההרצאה תתמקד בשלושה שירים מתוך הקובץ "לפני השער האפל", הממחישים טענה זו ותבקש להציג דרכם את הדרמה המגדרית בשירת פוגל מכיוון חדש.
טל בן צבי, הפקולטה לאמנות, אוניברסיטת תל-אביב
התערוכה "דיוואני" של איציק בדש כ"טקס מעבר" ביוגראפי-תרבותי –אמנותי
הרצאה זו עוסקת בתערוכה "דיוואני" של האמן איציק בדש כטקסט מעבר ביוגראפי-תרבותי אמנותי. משמעותה של המילה "דיוואן" בערבית היא קובץ שירים וגם סלון אירוח, שני מושגים שיוצרים ביחד את המרחב הפומבי שבו מתקיים האירוע התרבותי-דתי. בנוסף, נעשה שימוש במילה "דיוואן" כדי לכנות את אוספי השירה, הפיוט והקינה של משוררי יהדות ספרד. בתוך מרחב תרבותי זה בוחר איציק בדש לקיים טקס מעבר, שבו הוא חושף את היותו נשא איידס, כחלק מזהותו כיוצר, יהודי, ישראלי ומזרחי, הנע בין השפה העברית והשפה הערבית-לובית הזכורה לו מילדותו בנתניה.
לצורך קיום הטקס פונה בדש לסבתו ואימו, השייכות לשושלת נשים חזקה ובעלת כוח, עמדה ותפקיד. לסבתא תפקיד חברתי-קהילתי כמקוננת. הקינה יסודה ברגש. גודל האבידה, עומק הכאב וכובד היגון - את כל אלה מכיר בדש מקרוב, ואותם הוא מעוניין לצקת לטקס ברכה. הברכה מבחינתו פירושה הבנה והכרה כי מדובר במחלה חברתית, שכדי להתמודד איתה הוא זקוק למשפחתו כמקור כוח; כוח המבוסס על חשיפה ואמת, על חיזוק, העצמה ותמיכה.
בספרו "הטקס והמבנה הטקסי", מחלק ויקטור טרנר את טקסי מעבר לשלושה שלבים: השלב הראשון מציין את ניתוקו של האדם ממיקומו הקודם במבנה החברתי. השלב השני הוא שלב המעבר דרך מצב לימינלי (סיפי) אל העולם הטקסי ואילו השלב השלישי הוא התחברות וכניסה מחדש לעולם התרבות.
הצעה זו של טרנר מאירה את מעשה הטקס של בדש. טקסט שראשיתו בשלב הניתוק, בו מבקש מסבתו גיטה ומאימו ג'וליה לעזוב את נתניה ולהגיע לסטודיו לצורך צילום של טקס קבלת ברכה. בהמשך בשלב הלימינלי, בדש שוכב עירום כביום היוולדו, כאשר סבתו ואימו רוחצות אותו על רקע שני קולות משמעותיים המתנגנים ברקע: הראשון הוא קול הסמכות הקנוני-הדתי, מזמור "התיקון הכללי" מספר תהילים. הקול השני שמלווה את הטקס הוא קולה של הסבתא שמקוננת, שרה ומתפללת בעברית ובערבית. במהלך הברכה, אימו של בדש אוספת אותו על ברכיה, מחבקת ומנשקת את בנה, וחותמת את השלב הטקסי במגע שכולו אהבה, מסירות וקבלה. בשלב השלישי, שלב החזרה לתרבות, בדש משחזר את טקס המעבר בחלל התערוכה, כך שהצילומים בחלל התצוגה מופקעים ומתרחקים מהסיפור הביוגראפי של בדש, ונטענים ברצף של משמעויות הקשורות לשדה האמנות והתרבות.
רות מרקוס, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל-אביב
שלושה מודלים של אנדרוגינוס באמנות המאה ה-20
עמימות הזהות המגדרית וחילופי מגדר - דימויים שבהם הזהות המינית נזילה או מטושטשת (כגון טראנס-ג'נדר, קרוס ג'נדר, מאסקרייד, קרוס דרסינג וכד'), הפכו באמנות המודרנית לסוגה בפני עצמה. ההבחנה המגדרית הנה דו-משמעית או מטושטשת בכוונה תחילה, כדי לערער על תפיסות חברתיות מקובלות ולבטא לעתים חתרנות ולעתים שאיפה לשלמות. לתופעה זו תרמה גם התובנה שאין זהות הכרחית בין מין ומגדר, תפיסות שקיבלו כיום יתר תוקף בזכות צבירת ידע רפואי, לפיו יש רבים הנולדים לתוך מין שאינו מינם והם חשים שייכים למגדר השונה מזהותם המינית הכרומוזומית, או כאלה שאברי המין שלהם לא הושלמו, או שיש להם סימני מין כפולים – תופעה שכונתה בעבר אנדרוגיניות או הרמפרודיטיות, ומכונה כיום אינטרסקס.
התיזה שאני רוצה לפרוש בהרצאה היא, שניתן למצוא באמנות המאה ה-20 שלושה מודלים עיקריים של חילופי או שילובי זהויות מיניות, המהווים גם שלושה שלבים כרונולוגיים בהתפתחות תפיסות חברתיות, תרבותיות ומגדריות:
1. מודל "האנדרוגינוס המושלם", שהופיע במיוחד בעשורים הראשונים של המאה העשרים. המודל נובע מכמה מקורות תרבותיים, מערביים וחוץ-מערביים, ובמיוחד ממיתוסים שונים של בריאה, שתופסים את פירוק הישות האנושית לשני מינים כשבר וכקלקול, בעוד שהכמיהה לחזור ולאחד את שני המינים נתפסת כתיקון.
2. מודל "האישה האנדרוגינית", שהופיע בעיקר בשנות העשרים והשלושים וביטא את העצמאות ושוויון הזכויות שדרשה לעצמה "האישה החדשה". היא מיוצגת כדמות נערית עם חזה שטוח, חסרת מותן ובעלת שיער קצר ולעתים היא לבושה בחליפה גברית - מאפיינים המנטרלים את "הנשיות" כפי שהיא נתפסת על ידי המבט הגברי.
3. מודל "הגבר האנדרוגיני", שניצניו מופיעים בשנות הששים, אך הוא בולט במיוחד החל משנות השמונים ועד היום. תחילת הופעתו קשורה לאווירת החופש של שנות הששים ולריאקציה לחברה הבורגנית, שיצרה גם את אפנת היוניסקס ואופנת ההיפיס - "ילדי הפרחים".
התערערות הדימוי המגדרי החד-משמעי קשורה בין היתר ליציאת הלסביות וההומוסקסואלים מהארון, אך מעל לכל היא מבטאת רצון לשבור ופרוק מסגרות ומסורות, אצל הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים גם יחד. יש לציין שכל אחד מהמודלים מצטרף לקודמיו ומוסיף נידבך למורכבות הגדלה והולכת של ההגדרה המינית או המגדרית במאה ה-20.
גלעד פדבה , החוג לקולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת תל-אביב והתכנית ללימודי נשים ומגדר ובית-הספר לחינוך במכללת בית-ברל
כל צבעי הליפסטיק: לקראת קלאסיפיקציה ביקורתית של ייצוגים קולנועיים של טרנסג'נדרס
הספקטרום הקיים של ייצוגים קולנועיים של הסובייקטיביות הטרנסג'נדרית מעיד על מגוון רחב של גישות פוליטיות וחברתיות הטרוצנטריות וקוויריות ביחס לזהויות והזדהויות מגדריות ולפוליטיקה של חיקוי ואותנטיות, כמו גם על הדינאמיות והאינטנסיביות של תהליכי ההדרה וההכלה המתרחשים בתרבות הפופולארית העכשווית. התנגדות קווירית רדיקאלית לשימוש במושגים הטרונורמטיביים ריאקציונריים כמו "הסוואה" ו"התחזות מגדרית" מחייבת למצוא מפתח חדש למחקר הזהויות הטרנס-מגדריות המיוצגות בקולנוע. לפיכך, ההרצאה תעסוק ברוויזיה ביקורתית של ייצוגים טרנס-מגדריים, הן בקולנוע המיינסטרימי והן בקולנוע הקווירי החדש, שמטרתה לכונן קלאסיפיקציה מקורית של הגישות הקולנועיות המגוונות והמשתנות. כוונתה של הקלאסיפיקציה החדשה שתוצג לראשונה בהרצאה זו, לערער על תפיסות מגדריות בינאריות פופוליסטיות – פסאודו-פרוידיאניות, לאקאניאיניות ואנטי-בטלריאניות באופיין – ולהציע במקומן קטגוריזציה אלטרנטיבית המבקשת להתנגד באופן מוחלט לטרנספוביה על גילוייה הסמויים והגלויים במחקר האקדמי ומחוצה לו, ולחגוג טרנסגרסיביות מגדרית, טרנס-מגדרית ובין-מגדרית כביטויים קוויריים של הגדרה עצמית והעצמה אישית וקהילתית.
סיון שטאנג, התכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן
מביימים פוליטיקה קווירית
בהרצאה זו אציע קריאה בסרטו הקצר של מיכאל בריינטרופ (Brynntrup) (2004) Blue Box Blues: Staging A Photo Shoot המופיע בפרויקט Fucking Different Berlin. הקריאה תעסוק באופן שבו מצביע הסרט על הפוטנציאל הפוליטי שמזמן המרחב החזותי של הצילום ביחס לפוליטיקה קווירית של מגדר ומיניות.